חפר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

המחלוקת בין הצדדים בתיק זה נסובה סביב שלושה עניינים. האחד, האם היה מקום ליחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 10%, ולנכות מסכום הפיצוי המגיע לה שיעור זה. השני, האם זכאית התובעת לתשלום מלוא שכר טרחת השמאי, אותו היא שילמה. השלישי, האם התובעת זכאית לתשלום פיצוי בגין ירידת הערך.

השתלשלות העניינים וטענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית:

התובעת טענה בכתב התביעה כי בעת שנסעה עם רכבה ביציאה מחניון תחנת הרכבת בראשון לציון, הגיח לפתע מבוטח הנתבעת, אשר התעלם שלא כדין מתמרור "תן זכות קדימה" בכיוון נסיעתו ופגע עם רכבו ברכבה.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעת אחראית לתאונה לאחר שזו נגרמה בשל רשלנותה או פזיזותה, בכך שנכנסה לצומת לא פנוי. לחילופין, היא טענה שיש לייחס לתובעת רשלנות מכרעת או תורמת בשיעור מירבי. בנוסף היא טענה כנגד גובה הנזק.

בפתח הדיון שהתקיים בפניי, הסכימו הצדדים שהמחלוקת ביניהם הינה בשלושת הנושאים שפורטו לעיל. בדיון שמעתי את עדותה של התובעת. מבוטח הנתבעת לא התייצב לדיון.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את העדות ואת טענות ב"כ הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה.

רשלנות תורמת

התובעת אמרה בעדותה כי היא ביקשה לפנות ימינה והרכב המעורב הגיע בפתאומיות. היא ראתה אותו ב"מאית השניה לפני הפגיעה", כך בלשונה. מיד כשהיא ראתה אותו היא בלמה. היא אמרה שמהירות נסיעתה הייתה כ-5 קמ"ש וכי לא הייתה כל בעיית שדה ראיה במקום.

לדבריה מכיוון נסיעתו של מבוטח הנתבעת היה תמרור "תן זכות קדימה" אך הוא הגיע במהירות. היא אמרה גם שמבוטח הנתבעת שנהג במונית, הודה בפניה שהוא מיהר לאסוף נוסעים.

כאמור מבוטח התובעת לא העיד. לאור זאת, לא ניתן היה לדעת האם הגיע למקום התאונה במהירות איטית, באופן כזה שהתובעת יכולה הייתה להבחין בו ולהימנע מהתאונה, שאז יתכן והיה מקום לייחס לה אחריות כלשהי, או האם הגיע במהירות שהינה בלתי סבירה שאינה מתאימה לתנאים במקום, באופן שיסביר מדוע התובעת לא הבחינה ברכבו עובר לתאונה.

מאחר שהמבוטח לא העיד, הרי ספק ככל שישנו, פועל לחובת הנתבעת, שכן לא ניתנה אפשרות לבית המשפט להתרשם מאופן נהיגתו והתנהלותו עובר לתאונה. לאור זאת, אני קובע כי אין לייחס לתובעת רשלנות תורמת כלשהי וכי היא זכאית לפיצוי בגין מלוא נזקיה.

שכר טרחת השמאי

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת שילמה לשמאי שכר טרחה בסך של 1,660 ₪. התובעת אף צירפה לכתב התביעה מסמכים, חשבונית מס קבלה, אשר הוכיחו כי נשאה בתשלום האמור. הנתבעת פיצתה את התובעת בגין ראש נזק זה בתשלום על סך של 870 ₪ בלבד. התובעת מבקשת את סכום ההפרש בסך של 790 ₪.

הנתבעת טענה כי אין מקום לתשלום האמור, מאחר ששכר טרחת השמאי אותו שילמה התובעת מופרז ואינו עונה בקנה אחד עם המקובל בשוק. איני מקבל טענה זו.

מעדותה של התובעת ואביה, אשר טיפל מטעמה בדברים לאחר התאונה, שוכנעתי כי אין להם כל ניסיון בתביעות מסוג זה. אבי התובעת אמר כי השמאי נבחר על ידי המוסך. שוכנעתי גם כי לא הייתה כל היכרות מוקדמת בין השמאי לבין התובעת ואביה וכי לא נרקמה ביניהם קנוניה בכוונה להוציא מהנתבעת כספים שלא לצורך.

התובעת היא אדם פרטי ולא בעלת צי רכב ולפיכך היא בעלת יכולת מיקוח מוגבלת. עקרונית, הדרישה של הנתבעת כי התובעת תערוך סקר שוק בטרם תשלם לשמאי את השכר שביקש היא מוצדקת, אולם לא בנסיבות אלה. סכום הנזק שנגרם לתובעת על פי חוות דעת השמאי כולל ירידת ערך עמד על סך של 22,511 ₪, כך שאין לומר שהסכום בסך של 1660 ₪, אותו נדרשה התובעת לשלם לשמאי הנו בלתי סביר על פניו. לאדם מן הישוב, אשר אינו בקי בנושאים מעין אלה נראית דרישת התשלום סבירה. במיוחד הדברים אמורים, כאשר עיון בחשבונית אותה הנפיק השמאי מגלה כי הסכום לתשלום מורכב משמאות בסך של 1,000 ₪, צילומים בסך של 60 ₪, נסיעות 121 ₪ הוצאות משרד בסך של 250 ₪ ומס ערך מוסף בסך של 229 ₪.

במקרה דנן נחה דעתי שהתובעת ואביה פעלו בתום לב בהתאם להמלצת המוסך בו תוקן הרכב ושלמו את הנדרש מהם. בנסיבות אלה התעקשותה של הנתבעת שלא לשלם לתובעת את הסכום הנדרש אינה במקומה ויש בה משום התעמרות בתובעת.

ירידת ערך